בין הדברים הדמיוניים הרבים שאפשר לסמן כ"מדינה" יש את הצד השני בחוזה ה"אזרחות" שלנו. לנו, כאשר אנו בסטטוס "אזרח", יש חובות כלפי ה"מדינה", ולה יש חובות כלפינו. בכל מצב אחר, מול כל גוף תאגידי אחר, רוב הישראלים היו מבקשים לראות את החוזה כדי לדעת על מה הם חותמים בדיוק (וכמובן לראות אם בכלל כדאי להם לחתום). מה מייחד כל כך את תאגיד המדינה בהקשר הזה? הדת כמובן. המאמינים לא יכולים לשבור את התכנות הגורם להם לשים את האלוהים שלהם (המדינה) מעל ההיגיון ומחוץ לתחום הפקפוק-able. אבל נשים בצד את הדת, ונשאל לרגע כאטאיסטים: על מה חתמתי?
המאמינים המהופנטים עמוקות יאמרו לי שאני חתומה על החוזה החברתי, אך אם ארצה לראותו, תוך זמן קצר מאוד אבין שאי אפשר – כי הוא לא קיים. לא יכלתי לחתום עליו ב"על פה" כשנולדתי, או בכיתה ד כש[לא] לימדו אותי עליו. ואם לא הסכמתי לחוזה החברתי הרי שהוא לא חוזה ולא חברתי.
מאמינים אחרים יאמר שזו תעודת הזהות. אך לא נכון לומר שעצם תעודת הזהות שלי היא הוכחה לכך שחתמתי, מכיוון שבהיותי בן שש עשרה אמרו לי שאני חייב לפי החוק לעשות תעודת זהות וכאשר שוטר יעצור אותי ברחוב – להראות לו אותה, וחוזה בכפייה (או איומים) הוא לא חוזה, הוא כפייה.
לא נכון גם לומר שבהימצאותי בשיעורי אזרחות רואים הסכמה לחוזה מכיוון שהימצאותי בשיעור לא היתה רצונית ממש. מה גם שקיבלתי אפס בשיעורי אזרחות, כך שאי אפשר לטעון שהבנתי על מה אני [לא] מסכים.
חלק מהמאמינים גם אומרים לי שזה לא חוזה ולכן הם לא צריכים להציג לי אותו בכדי להוכיח לי שאני מחוייב, אך זה הפוך: ההיגיון אומר שאם זה לא חוזה אז אין לי מחוייבות ולא שאם זה לא חוזה אז אין צורך להוכיח מחוייבות. או שתוכיחו מחוייבות או שאני לא חייב.
הטענה שנשארה היא ש"להורים יש מחוייבות כלפי הילדים אך אין שום חוזה, וזה מצב בו יש מחוייבות אך אין חוזה." אך זה לא אותו סוג מחוייבות. המילה היא אותה מילה אך הכוונה שונה. בכותרת אני מדבר על מחוייבות חוזית, ובטענה זו מדובר על מחוייבות אישית שאדם לוקח על עצמו כי הוא רוצה. שום דבר לא מכריח אותו: התחייבתי להפסיק לשתות אלכוהול. היכן החוזה? אין חוזה, זו התחייבות שלי מול עצמי כי אני רוצה לעשות את מה שהמחוייבות שלקחתי על עצמי אומרת. זו בעצם הבטחה. ההורה רצה לעשות ילד והוא אמור לדעת שעליו להיות מסור ומחוייב. הילד לא יכול לאכול ולדאוג לעצמו בהתחלה ואין שום טעם בלהביא ילד לעולם בכדי שימות כי לא דאגו לו. המחוייבות שאנו לוקחים על עצמנו כשעושים ילד היא מחוייבות מוסרית, לא מחוייבות חוזית. זה יהיה לא מוסרי לברוא מישהו ואז להפקיר אותו.
השאלה היא לא האם ניתן לשלוף מתחת לערימה כל שהיא איזו פיסת ראייה לכך שקיים חוזה ביני ובין המדינה. השאלה היא האם מישהו מטעמה בא אי פעם אליך ושאל אותך, בלי איומים, בלי הפחדות, בלי רמיזות או הכוונה, אלא ברוגע וכהצעה שאת יכולה לשוקלה ולהחליט על פי דעתך אם להסכים לה:
"האם את רוצה לחתום איתי על החוזה הזה מול תאגיד הנקרא מדינה, עם התנאים האלו והאלו, לקבל מהתאגיד כך וכך, ולספק לתאגיד כך וכך?"
והתשובה היא: לא.
אין חוזה חברתי.
אין חוזה מול המדנה.
אין שום חוזה בכלל.
ההכרה בכך חושפת את העובדה שאנו חיים בעריצות, ומספקת כלים כנגדה.
דת המדינה 