אין בכלל "אנחנו"

כאשר דיון גולש ל "אנחנו הצענו להם…" \ "הם עשו לנו…" \ "אבל הם בחרו בחמאס" \ "אבל אנחנו בחרנו ביבי" … זה אומר שהגיע הזמן לסיים אותו, או להסכים על כך שאין כזה דבר "הם" ואין כזה דבר "אנחנו" ולהמשיכו עם התובנה הזו – וזו עוד שיטה טובה להראות שמבחינה הגיונית, קומפלקס מערכות האמונה (והפעולות המבוססות על ה)"דמוקרטיה" הינן מינימום לא מוסריות.
אין שום דבר כזה שקוראים לו "אנחנו" אשר "בחר" באיש כזה או אחר. יש אנשים שבחרו בגרוע פחות, אנשים שבחרו בלית ברירה, אנשים שבחרו ומאמינים, אנשים שמקבלים את המצב כי הם מאמינים שאי אפשר לשנות אז לפחות יעשו מה שאפשר כדי להחזיר לעצמם כמה שיותר מן העוגה, ישנם אנשים שלא בחרו כלל והם זועמים על העריצות שנכפית עליהם ע"י המאמינים בעודם מסרבים לכללי המשחק הדמוקרטי ורואים בו משחק מכור מראש אשר אפשר רק להילחם על עד כמה מפסידים.
אקח צעד קדימה ואטען שרוב האנשים בוחרים כי הם מרגישים מאויימים. והטענה הנשמעת כתקליט שבור שלא לבחור זה לבחור בגרוע ביותר מאשרת זאת. מעל כל בחירה, בייחוד אלו המושכלות יותר, מרחף ענן של האיום כי שליט עריצי יותר עלול להיבחר אם לא נעזור לשליט הפחות עריצי להיבחר. לפי תפיסת עולמי חרא פחות מסריח הוא עדיין חרא. ועריץ סימפטי יותר הוא עדיין עריץ מחורבן.
"הם" לא יכלו לשגר לעברינו טילים, אלא אם במילה "הם" הכוונה היא בדיוק לאותם אנשים אשר שיגרו טילים. הבלבול הזה אינו חד צדדי. מ"בחינתם", "הם" (כלומר "אנחנו") הכובשים. אלא שההצהרה הזו לא יכולה להיות נכונה כלפי האנשים שלא כבשו או רק נולדו לפני כמה שנים. הטיעון שיבוא מיד הוא כמובן  "אז מה, גם האנשים שלא כבשו באופן פעיל בחרו ב.." – ושוב הכל מתחיל. הדבר הנכון לומר הוא, שמי שמאמין כי אפשר להגיע לשלום הוא מאמין שאפשר להגיע לשלום, מי שלא מאמין שאפשר להגיע לשלום אינו מאמין שאפשר להגיע לשלום, מי שמאמין שבחירות הן דבר לגיטימי מאמין בזאת ומי שלא מאמין אינו מאמין. אך מה שעולה מן האבחנה הפשוטה (שנראית אווילית במקצת) הזו הוא שהאלימות היא שמחליטה: האנשים שלא האמינו בדרכי שלום החליטו וה"פיסמייקרס" נאלצו לחיות עם התוצאות המבישות. מי שלא מאמין שאפשר להגיע לשלום – בלתי נמנע שיאמין כי מלחמה היא הפתרון ומלחמה בדרך כלל יותר דומיננטית משלום, במיוחד אם הרוב לא מאמין בדרכי שלום ובמיוחד עם הרוב מאמין שהרוב קובע, גם עבור מי שלא מאמין שהרוב צריך לקבוע. ככל שיותר אנשים יאמינו בבלעדיות של "בחירות" כך עולה הסיכוי שהאנשים שלא מקבלים את תוקפותן של בחירות יאולצו להשתתף, או אפילו לא יאולצו להשתתף אך יאלצו לחיות עם התוצאות של המשחק אשר הם לא מקבלים.

הדבר הזה מזכיר לי צפייה עתיקה במשחקי כדור רגל, באוהדים שבמשפחה ובוויכוחים ביניהם. הכי חשוב זה לאהוד, לאו דווקא לומר את האמת, ואל תדאגו, הם ימצאו דרכים לסובב כל דבר שהם עצמם אמרו על מנת להיות אוהד טוב. המטרה היא לא להתיישר לפי מה שנכון במידה וטעית אלא להתיישר לפי הקבוצה שלך. והרי זו המטרה מלכאת תחילה של "הם" ו"אנחנו": העיקר להוציא את הקבוצה שלך צודקת, אחרת היו מדייקים.

אז בפעם הבאה שמישהו אומר לכם או שאתם אומרים "אנחנו", אנא דייקו.

* יכול להיות שהייתי יותר מידי זמן מחוץ ל"אנחנו" הזה בכדי להבין אותו, ואני מודע לכך שאם כולם מאמינים ב"אנחנו" הזה הוא הופך לקיים, כי הפעולות של כולם יהיו על בסיסו. אך זו רק עובדה בקשר לכך שכולם מאמינים בו ופועלים לפיו, ועקרונית אפשר לחלק את אותו "אנחנו" לקבוצות רבות ע"פ קריטריונים שונים. או אפילו לקחת את "אנחנו" ואת "הם" ולחלק ל"אנחנו" ו"הם" שונים כאשר חלק ממי שהיו ב"אנחנו" הראשון יעברו ל"הם", וכמו כן הפוך. כמו שעשיתי פה לדוגמה: לפי החלוקה הזו, ה"אנחנו" הם מי שמאמינים בדרכי שלום וה"הם" אלו מי שמאמינים בדרכי מלחמה. והחלוקה הזו חוצה גבולות טריטוריאליים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s